פירוש לסדר תפילת שמונה עשרה וברכותיה
By: Rabbi Menachem Schrader
Founding Director and Dean of OU-JLIC
מאמר זה נכתב לעזור לקוראיו, כולל המחבר, לכוון יותר בתפילה.
הגמרא במסכת מגילה יז:-יח. לומדת סדר שמונה עשרה ברכות התפילה מתוך סדר שמקשר ברכה לחברתה או מיקומה. רצוני במאמר זה להציע הבנה אחרת פנימית בסדר ברכות התפילה. פירוש סדר זה אינו חולק על פירוש הסדר המופיע בגמרא אלא הוא פירוש מקביל.
הברכה הראשונה, הנקראת בלשון המשנה “אבות”, קובעת את רקע נגישת יהודי לפני קונו. הרי הוא רקע של ייחוס. המאפשר לנו להתפלל הוא זה שאבותינו אברהם, יצחק, ויעקב התפללו. ש”אבות” הוא “מתיר” לנו להתפלל הוא נושא שמו”ר הגרי”ד סולוביציק מבוסטון הסביר גם בשיעורים בעל פה וגם בקונטרס “רעיונות על התפילה.” השבח שבו משבחים הקב”ה בברכה זו הוא בלשון משה רבנו, “הקל הגדול הגבור והנורא”, ובלשון “קונה הכל”, שהוא לשון מלכיצדק בברכו אברהם אבינו, “קונה שמים וארץ.”
הברכה השנייה נקראת בלשון המשנה “גבורות.” הברכה קובעת שיש ביכולת רבונו של עולם לענות לתפילתינו ולהושיע אותנו. מתוך זה ראוי שנביא בקשותינו לפניו.
הברכה השלישית נקראת בלשון המשנה “קדושה.” שמעתי מרבותי שברכה זו מדגישה את רוממות ונשיאות אלוקינו מעל ומעבר. אמנם קשה לי פירושם, כי מודגש בברכה שאף אנחנו קדושים, שנאמר “וקדושים בכל יום יהללוך סלה.” בצבור אנו מצרפים לברכה זו פסוקי קדושה שבראשון בהם נאמר “מלא כל הארץ כבודו”, והשני בהם קובע שהקב”ה רוכב במרכבתו להטיל רצונו בתוך עולמו, ממקומו לעולם כולו, “ברוך כבוד ה’ ממקומו.” נראה שברכה זו של קדושה קובעת שאנו מוסרים בקשותינו לפני ה’ דוקא בזכות קדושתו, שאנו מנסים להשתתף בה, כי מידת קדושתו דורשת הופעתו בעולם בתור מושיע. “גואלינו ה’ צבקות שמו קדוש ישראל (ישעיהו מז:ד, וסוף ברכות קריאת שמע סמוך לתפילה).
בברכת הקדושה מסתיימת ברכות ההקדמה לבקשות. ארבע עשרה ברכות הבאות הן בקשות. הבקשות הן מרכז התפילה. הסדר לבקשות אלו מובהק ביותר. כל ברכה בקיומה מאפשרת הבקשה הבאה לאחריה, ומהווה תנאי קודם לחלות הברכה הבאה, עד שתי ברכות הבקשה האחרונות, שהן שומע תפילה וברכת העבודה, שהן ברכות סיום. יוצא ששתים עשרה ברכות מובילות זו לזו בתהליך מסודר ביותר.
ברכת הבקשה הראשונה היא לדעת. בקשה זו היא היסודית ביותר בהפרדת האדם מיתר עולם החי. אדם חסר דעת נחסר ממנו הכל. כמה שיש לו יותר דעת הוא יותר אדם. דעת כוללת כח הידיעה, כח ההבנה, כח הזכרון, כח שילוב חברתי, כח יצירת הזיווג, כח אבחנה אסטתי,כח מנהיגותי, כח יישום יידע, כח יצירתי, והגדול מכולם, כח הבנת המוסר. גם כח יישום הדעת הוא חלק מהדעת. תפילת הדעת היא בקשת יסוד האנושות, להיות אנושי בצורה המלאה ביותר.
ברכת הבקשה השנייה היא התשובה. מאחר שהאדם הוא מבין את מהות עצמו, על ידי הדעת, עליו להתקרב כמה שיותר לבוראו. לקורבה זו יש שני צעדים. הראשון הוא התשובה. תשובה מתחייבת מתוך הנחה שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. תשובה מחטאיו היא הצעד הראשון לאדם להתקרב לה’. אבל אין הוא הצעד היחיד. על האדם להתקרב לה’ ולעבודתו מעבר לתיקון חטאיו. לכן אנו מתפללים בברכה זו “וקרבנו מלכנו לעבודתיך.”
עבודת ה’ אף היא יש בה שני חלקים.
היסודי הוא נכונות מסירות לבבו, נפשו, ומאודו של האדם לה’, ויישום דבר זה בהזדמנות הנכונה ובמידה המתאימה.
השני הוא מילואי חיובי של הכוחות הספונות באדם, והבאתם לביטוי חיצוני לטובת וקידום העולם שה’ ברא. “בכל דרכיך דעהו.”
ברכת הבקשה השלישית היא תחינת הסליחה. החוצפה לבקשה זו מתאפשרת על ידי הבקשה הקודמת שה’ ישיב אותנו לתורתו ויקרב אותנו לעבודתו. מתוך רצון אמיתי לשוב בתשובה שלימה ולהתקרב, ביכולתנו לגשת אל ה’ בבקשה שיסלח לנו על חטאותינו.
ברכת הבקשה הרביעית היא בקשת הגאולה האישית. במידה ונזכה לסליחה מה’, אין סיבה שיטיל עלינו עינויים וריבים חיצוניים לנו. הדבר הראשון הממשי שאנו מבקשים מתוך סליחה היא שהריבים, העינויים, הקשיים, והלחצים החיצוניים לעצמנו יסתלקו. זהו יסוד הגאולה האישית, גאולה מתוך השעבודים החיצוניים למיניהם המתנפלים עלינו, ומונע מאתנו לטפל בצרכים האישיים באמת שיש לנו.
ברכת הבקשה החמישית היא לרפואה. בבקשת רפואה אנו מתפללים על מכאובינו ומחלותינו הפנמיים, שהם חלק מעצמנו. במידה ונזכה להתפרק מההפרעות החיצוניות העולות עלינו ולהיגאל מהם, בעייתנו האישית הבאה הן המחלות שלנו, שהן פנמיות לגופנו. דרך העולם להתמקד בהפרעות החיצוניות לנו, לנקות אל סביבתנו מריבנו ועניינו, ורק אחר כך לשים לב לבעיותנו הפנמיות המעיקות תוך גופינו. רפואה זו אנו מבקשים מאלוקינו, וכלשון הפסוק בירמיהו (יז:יד),” כי תהלתנו אתה”. זכות הרפואה נובעת לא רק מרחמנות ה’, אלא אף מהיחס הילולי בינינו לבין אלוקינו. אנו מהללים אותו, והוא תהלתינו. עובדה זאת מטהרת אותנו פנימית, ומזכינו להתרפאות ממחלותינו הפנימיות.
ברכת הבקשה השישית היא בקשת הברכה. אחרי שהשתחררנו מענייננו וריבנו החיצוניים ומחלותינו הפנמיים, מוכנים אנחנו לבקש שפע ברכה להצליח בהפריית יבולינו בשנה זו. הברכה היא בהצלחת החקלאות, הקובעת פרנסה לכל העולם ולארצנו. הגשם הוא יסודי בקבלת ברכה זו, והיא לא ניתנת ליחידים, אלא לארץ ולעולם. פה מתחיל המעבר מהבקשות האישיות לבקשות הצבוריות.
הנחת יסוד בברכה זו שהברכה מתייחסת לשנה, כלומר, לעונות החקלאיות של השנה, ובכל זאת, לשנה. פה תודעה עמוקה שסוד הברכה מתבטאת דרך הזמן. התבואות מתייחסות לשנה, והשנה היא מתברכת. אנו מתברכים מתוך ברכת השנה, כמו שיתר העולם מתברך דרך ברכת השנה. ברכה זו מספקת לנו את אכילתנו ותזונתינו. אין אנחנו איים המסוגלים לחיות בלעדי החיים שבסביבתנו. אנו תלויים בברכתם לאכול את הצמחים ובעלי החיים שאנו זקוקים להם למחייתנו. אנו זקוקים לברכת העולם דרך השנה. אנו זקוקים לברכת השנים.
בברכת הבקשה השביעית אנחנו מתפללים לקיבוץ גלויות. פה אנו עוברים מבקשה לברכת הכלל ליבול החקלאי של השנה, לבקשת קיבוץ ואיחוד נדחי עם ישראל, בקשה צבורית מובהקת. בברכת השנים הברכה ניתנת לכולנו דרך השנה, אבל הנאת הברכה מתיישמת בחיים הפרטיים של כל אחד. קבוץ גלויות הוא הוואי ציבורי ביסודו.
תחילת קבוץ גלויות היא חרותנו, רשיון ורשות לעם ישראל להתקבץ יחד מארבע כנפות הארץ לארץ ישראל. חרות זו מאפשרת את ישראל לצאת ממקומות שם נידחים ולהקבץ בארץ ישראל. אמנם חירות זו אינה מספיקה. אנו זקוקים ל”נס”, לדגל, לסימן מובהק ומבהיק כדי ליישם חרות זו לקיבוץ גלויות בפועל. נוסף לעצם החרות לנסוע ולהתקבץ בארץ ישראל, קבוץ גלויות דורש נס למשוך את היהודים בכל העולם שישתמשו בחרות הזאת כדי להתקבץ. ובנוסף לחרות ולנס, זקוקים אנו לסיעתא דשמיא בפועל, וכלשון רש”י בפרשת נצבים “כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו.” ולכן אחרי בקשת החרות והנס, אנו מבקשים בפועל “וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ.” כלול בבקשה זו שהקיבוץ יגרום שנהיה יחד, ולא רק יחידות נפרדות במקום אחד.
הבקשה השמינית היא למשפט. המשפט הזה מתבצע על ידי שילוב שני תהליכים בבת אחת, שהם מתאחדים. הראשון הוא השבת שופטים ויועצים לאיכות הראשונה שפעם היתה לנו, במצבנו הטוב ביותר. אין זה אלא בקשת קיום נבואת ישעיהו הנביא בתחילת ספרו, “ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועצייך כבתחילה.” השני הבא ביחד איתו הוא מלכות ה’ לבדו עלינו. מבקשים מה’ שיתפוש פיקוד. כנראה שהקב”ה תופש פיקוד על ידי השבת שופטים ויועצים מתאימים להנהגת עם ישראל. הנהגה זאת נדרשת במיוחד מתוך קיבוץ גלויות. קיבוץ זה יגרום להרבה חיכוכים אישיים וקבוצתיים בין יהודים ממקומות שונים שנעקרו ממקומם ומנסים להינטע בארץ ישראל כחלק אינטגרלי מעם ישראל על פי תפישות מוקדמות ממקומם השונים שאינם מסתדרים אלו עם אלו. השופטים והיועצים יוזקקו להטיל מלכות ה’ בחסד וברחמים, עם צדקת המשפט, הכל ביד ה’ יתברך.
הברכה התשיעית היא עקירת אויבינו הפנימיים מתוכנו, איבודם, הכרתתם, שבירתם, והכנעתם. מאמץ השופטים והיועצים להטיל משפט בתוך ישראל יגלה את אלו שפועלים את רשעתם להזיק בנו. מבקשים מה’ לשבור ולהכניע אותם כדי שנוכל להתקדם ביצירת האחדות והמשפט בתוך קיבוץ עם ישראל. סילוק האויבים והזדים מתוכנו הוא הכנה הכרחית כדי שנוכל להתמקד בשמירת, טיפוח, וגידול האנשים החיוביים שבתוכנו.
ברכת הבקשה העשירית מבקשת שה’ ישמור וירחם על הצדיקים והחסידים, הזקנים והסופרים, על הגרים שבעם ישראל, ועל כולנו. כוונת הדברים מתבטאת בעיקר בסיפא של הבקשה, “ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ושים חלקנו עמהם לעולם ולא נבוש כי בך בטחנו.” הבקשה כוללת שני חלקים. הראשון הוא שה’ ישמור על האנשים הצדיקים והחסידים שבתוכנו. השני הוא בקשה שה’ ישים חלקנו עמהם לעולם, ועל ידי זה לא נבוש כי בך בטחנו, כלומר, שהצדיקים ויתר האנשים החיוביים שבתוכנו יהיו חלק אינטגרלי מחברתינו, וישפיעו עלינו לטובה, כך שהם יהיו הבולטים בנו, וניגרר אחריהם לטובה.
ראוי שנעמוד על ההבדל בין המנהיגות המוזכרת בבקשת המשפט, שהם “שופטינו ויועצינו,” לבין המנהיגות המוזכרת בבקשה זו, שהם “הצדיקים, החסידים, הזקנים, הסופרים, וגרי הצדק.” השופטים והיועצים הם מנהיגים רשמיים, שיש להם תפקידים ספצפיים במערכת העם, שדרכם הם מדריכים את העם בצדק ומשפט.
המנהיגות של ברכת הצדיקים הוא שונה לגמרי. למנהיגים של ברכה זו אין תפקידים ספצפיים. אין הם אלא חלק מעצם העם. מנהיגותם מתבטאת על ידי דוגמתם האישית ועזרתם לכל העם מהשטח. יכולתם לעזור לכולם נובעת מעצם צדקותם, חסידותם, זקנותם, חכמתם, ואמונתם. השפעתם באה מתוך דבקותם האישית ליתר הציבור.
ברכת הברכה האחת עשרה מבקשת שה’ ישוב וישכון בירושלים. על ידי שהצדיקים יישמרו בתוכנו, ונזכה שחלקנו יהיה עמהם ונקבל השפעתם, נהיה ראויים שה’ ישוב לירושלים וישכון בתוכה, ומתוך זה בתוכנו. בנין ירושלים הוא הסימן המובהק החיצוני החשוב ביותר שה’ בתוכנו. חלק עקרוני מבנין ירושלים הוא כוננות כסא המלכות למשיח בן דוד.
ברכת הבקשה השתים עשרה מבקשת ישועה. ישועה זו כרוכה עם ביאת המשיח בפועל, שהוא כנראה שלב מתקדם יותר בגאולתנו מאשר כוננות כסא מלכותו, המוזכרת כבר בברכה הקודמת. בקשת הישועה היא הבקשה הסופית בהמשך תהליך הבקשות. כשעם ישראל מקבל ישועה מתוך צמיחת צמח דוד, כלומר, ביאת המשיח, אין דבר ספציפי יותר לבקש.
ברכת הבקשה השלש עשרה היא בקשה כללית על קבלת תפילתנו. פירוש קבלת תפילתנו, שהקב”ה יענה לתפילתנו בחיוב, כמה שיותר, כאמור, ” ומלפניך מךכנו ריקם אל תשיבנו.”
לא כל בקשה דורשת בקשה על עצם קבלת הבקשה. תפילת י”ח דורשת בקשה על קבלת הבקשות כי היא אינה רק בקשה אלא מערכת בקשות, כפי שמוסבר במאמר זה, וכן במסכת מגילה. על מערכת בקשות רבות ראוי שתהיה בקשה על עצם קבלת כל הבקשות ועל רחמים לשם כך.
ברכת הבקשה הארבע עשרה היא ברכת העבודה. בקשה זו יש בה שני חלקים.
החלק הראשון, שבו הברכה מתחילה, היא הבקשה שאנחנו ותפילתנו נרצה לפני ה’. מושג רצון בא ישר מהקרבנות. כתוב בתחילת ספר ויקרא (א:ג) “אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו, אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה’.” כל כולו של הקרבן הוא שיתקבל ברצון לפני ה’.
הפסוק “ונשלמה פרים שפתינו” (הושע יד:ג) מסביר שהתפילה והווידוי באים במקום הקרבנות. גם הקרבן בא במקום משהו, והוא האדם עצמו. בהקרבת הקרבן אנו כאילו מקריבים עצמנו לפני ה’, כמו שאברהם אבינו הקריב עולה תחת בנו יצחק. הקרבן נקרב, אבל הרצון מתייחס למקרב עצמו, האדם. התפילה, שהיא במקום הקרבן שהוא במקום האדם עצמו, מתקרבת ברצון, ועל ידי זה האדם עצמו נרצה.
עבודת ה’ בקרבנות מהוה השלב האמצעי במסלול הגיוני, שדרכו מתברר שהגשת התפילה לפני ה’ היא הגשת האדם עצמו. “ואני תפלה” (תהילים קט:ד).
תפילות כנגד תמידין תקנום, כלומר, התפילות הן כנגד קרבן תמיד של ציבור. ריצוי התפילה על ידי ה’ מתייחס לכל כולו של עם ישראל, ולא רק ליחיד המתפלל. התפילה כולה בלשון רבים. היחיד מגיש את תפילת שמונה עשרה לפני קונו בשם כל ישראל. ולכן בקשת הריצוי אף הוא לכל ישראל. “רצה ה’ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם.”
החלק השני הוא בקשת השבת העבודה לבית המקדש. מילוי בקשה זו תהווה ביטאוי ריצוי מירבי, ותביא לידי החזרת שכינת ה’ בינינו, כמו שכתוב לגבי המשכן “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.”
שני חלקי ברכה זו מתמזגים לאחד. “והשב את העבודה לדביר ביתיך, ואישי ישראל ותפילתם באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך. ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים. ברוך אתה ה’, המחזיר שכינתו לציון.”
נבהיר קצת יותר את הבדלי התפקידים של ברכת שומע תפילה וברכת העבודה. ברכת שומע תפילה מבקשת שנקבל תשובות חיוביות על מה שביקשנו. ברכת העבודה מבקשת שעצם התפילה, המתפלל, ועם ישראל שהוא מייצג, יירצה לפני ה’. זו ללא קשר אם הבקשות מביא הישג למתפלל. ריצוי מביא יחס בין המתפלל לבין מי שהוא מתפלל אליו, רבונו של עולם.
בברכת העבודה מסתיימת חלק הבקשות של התפילה.
עיקר סיום התפילה היא ברכת ההודאה.
ההודאה היא בראש ובראשונה על עצם היחס בינינו לבין רבונו של עולם. זכותינו לקרוא לה’ “אלוקינו ואלוקי אבותינו לעולם ועד” כבר מחייב הודאה. ה’ הוא לא רק אלקים. הוא אלוקינו. אנו מציינים עובדה זאת בכל ברכה במילת “אלוקינו”, אבל אנחנו מודים לה’ על זה רק בברכת ההודאה באמירת “מודים אנחנו לך שאתה הוא ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו לעולם ועד.” הבטחת יחס זה “לעולם ועד” בעצמו דורשת הודאה.
שנית אנו מודים על זה שה’ הוא “צור חיינו.” המילה “צור” פירושו תמצית כוח היצירה. ה’ הוא תמצית כוח היצירה של חייינו, ואנו מודים על כך.
שלישית אנו מודים על זה שה’ הוא “מגן ישענו.” עם ישראל הוא “עם נושע בה'” (דברים לג:כט). מעבר לעצם הישועה, ה’ מגן על עצם היותנו נושעים.
בתחילת הברכה אנו מודים על היות ה’ אלוקינו לעולם ועד. חובת ההודאה אף היא נצחית. למרות נצחיות זו, תוכן ההודאה משתנה מדור לדור על פי הצרכים והאירועים המיוחדים של כל דור. כל דור חייב להתייחס לחיוב ההודאה המיוחד שלו. “לדור ודור נספר תהילתיך על חיינו המסורים בידיך ועל נשמותינו הפקודות לך.” חיוב זה מקביל למאמרנו בליל הסדר “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.”
כמו שיש חיוב מיוחד להודות בכל דור יש גם חיוב מיוחד להודות בכל יום. “ועל נסיך שבכל יום עמנו.” נסים אלו כוללים גם חוקי הטבע שמתחדשים בכל יום מחדש בדיוק כמו אתמול, וגם נסים של שינוי הרגל המוסתר בעומק טבע העולם שבהם הקב”ה מנהיג עולמו ומכוונו.
חיוב ההודאה אף מתחדשת בכל עת, בגלל שיד ה’ מתהוה תמיד גם בתוך כל יום. “ועל נפלאותיך וטובותיך שכבל עת, ערב ובוקר וצהרים.” כתוב בתהלים (נה:יח) “ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי.” פסוק זה מציין את התמידיות של חיוב התפילה, ועל פי כיוון פסוק זה אמר רבי יוחנן “הלוואי ויתפלל אדם כל היום כולו.” חלק מענין התפילה התמידית היא חובת ההודאה התמידית. ביטוי לחובה זו מופיע באמרינו ” ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים.”
יוצא שברכת ההודאה מתחילה עם חובת הודאה נצחית (לעולם ועד), חובה של דור (לדור ודור), חובה של כל יום (ועל נפלאותיך שבכל יום עמנו), וחובה של כל עת (וטובותיך שבכל עת).
אחרי הזכרת חובת ההודאה על כל התקופות המוזכרות, אנו מודים לה’ גם על כל מה שיעשה ה’ לנו בעתיד, כי הרי לא כלו רחמיו ולא תמו חסדיו. ” הטב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך.” יוצא שהודאותינו לה’ על העתיד מהווה עילה לתקוות בעתיד. “מעולם קוינו לך.”
החובות השונות להודות לה’ אינן פוטרות זו את זו. גם המודה לה’ על כל עת חייב להבין שיש הודאה נפרדת על כל יום, ועל כל דור, ושל עולם ועד.
אחרי הזכרת כל חובות ההודאה, אנו אומרים שההודאה אמורה להביא לידי שבח, לידי ברכה ורוממות. ההודאה מבחינת עצמה היא חובה, להודות ולא להיות כפוי טובה. אבל אין זה מספיק כלפי ה’. ההודאה חייבת להתפתח לשבח, שבח לה’ על סיפוקינו בכל מה שנותן לנו שעליהם אנחנו מודים. “ועל כולם יתברך ויתרומם שמך מלכנו.” השבח אינו חייב להתמקד על התקופות השונות של ההסתוריה שלנו. מספיק שהוא יהיה “תמיד” וגם “לעולם ועד,” כלומר, נצחית.
לקראת סוף תוכן הברכה אנו מתפללים שכל בעל חי יגיע למדרגת הבנה שגם הם יודו ויהללו את שם ה’. ואם תאמר, הרי פוק חזי שכל העולם כבר מודה ומהלל, תא שמע שאין הודאת העולם והלל שלו ביטוי לגמרי אמיתי. “וכל החיים יודוך סלה, ויהללו את שמך באמת.” אין דבר ריק יותר מהודאה ושבח שאינם נאמרים באמת. תפילתנו שהודאת ושבח ה’ על ידי כל החיים יהיה “באמת.”
במלים האחרונות של ברכת ההודאה אנו עוברים מלדבר על מה שאנו מודים, ומדברים על מהותו, כביכול, של ה’. “הקל ישועתינו ועזרתינו סלה.” ה’ הוא עצמו ישועתינו. יחס שלנו אתו הוא עצם הישועה. יחס שלנו אתו הוא עצם העזרה.
חתימת ברכת ההודאה אינה עצמה הודאה, אלא הסבר של גורם ההודאה ותוצאת ההודאה.
חתימת הברכה משוזרת משני דברים.
הראשון, חזדה קצרה לנזכר בברכה “הטוב כי לא כלו רחמיך….”ברוך אתה ה’ הטוב שמך.” שם ה’, שהוא ביטוי ה’ בעולם, הוא עצמו טוב.
השני, אנו מציינים את היופי של ההודאה המתאימה הזאת: “ולך נאה להודות,” שהיא תוצאה של ההודאה.
תפילת שמונה עשרה מסתיימת בברכת כוהנים. ברכות “שים שלום” ו”שלום רב” הם תשובות המתברכים בעקבות ברכת הכוהנים. להלן נסביר את משמעות התגובות האלו וההבדל ביניהם.
בנוגע לעצם ברכת כוהנים, יש שלשה מצבים בקיומו. האחד, שהכוהנים ממש מברכים. השני, שמן הראוי שהכוהנים יברכו אבל אין הם מברכים מסיבה כל שהוא, למשל, אין כוהנים בציבור. השלישי, כשאין מן הראוי שהכוהנים יברכו, למשל, תפילת יחיד.
מתוך שאומרים ברכות “שים שלום” ו”שלום רב” בעקבות ברכת כוהנים, תקנו חכמינו לומר ברכות השלום במקום ברכת כוהנים אף כשלא מברכים הכוהנים.
מבחינה הסתורית ברכת “שים שלום” מקורה בנוסח תפילת בבל, וברכת “שלום רב” מקורה בנוסח אשכנז הקדום.
כדי להבין את ההבדל בין שתי ברכות אלו, ראוי לחזור על נוסח ברכת כוהנים עצמה ולהשוות אותה לברכות אלו. הנה ברכת כוהנים: ” יברכך ה’ וישמרך. יאר ה’ פניו אליך ויחונך. ישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום.”
נתחיל בברכת “שלום רב.” ברכה זו מתמקדת אך ורק בסוף ברכת כהנים, כלומר, “וישם לך שלום.” כל כולו של ברכת “שלום רב” עוסקת בשלום.
“שלום רב על ישראל עמך תשים לעולם, כי אתה הוא מלך אדון לכל השלום. וטוב בעיניך לברך את עמך ישראל בכל עת ובכל שעה בשלומיך.” כל כולו של ברכה זו מבקשת שלום. היא המשך והרחבה של סוף ברכת כהנים.
ברכת “שים שלום” מבקשת שכל תוכן ברכת כוהנים תתקיים. מלים בברכה כמו “ברכה”, “חן”, “באור פניך”, לקוחות מלשון ברכת כוהנים. הברכה היא סכום של ברכת כוהנים, ובקשה לחלותה בפועל.
ראוי לשאול למה בקשת השלום מופיעה רק בסוף התפילה ואינה אחת הבקשות שלפני ברכת מודים. לשאלה זו יש שתי תשובות. הראשונה טכנית, והשנייה עניינית.
התשובה הטכנית היא שברכת השלום היא תוספת נספחת לברכת כוהנים, וברכת כוהנים למרות צימודה לתפילה,היא גם חטיבה נפרדת, ולכן באה רק אחרי יתר התפילה ולא באמצעה.
התשובה הענינית היא שהשלום אינו בקשה ספציפית בתהליך הבקשות שתיארנו לפני כן. הוא רצוי והכרחי בכל שלב, בכל מצב, בכל מקום, בכל מיסגרת. היא תוספת רצויה וקיומית לכל מאמץ ולכל תוצאה. אף ההודאה דרושה לשלום ללוות אותה. בגלל כל זה ברכת בקשת השלום באה בסוף התפילה.
תם הסבר סדר ברכות שמונה עשרה.
שבח, בקשה, והודאה לחי העולמים.